קבר רחל אמנו אשר אין יהודי אשר לא ביקר שם הנמצא בבית לחם
בתקופה העות'מאנית
מתיאורי נוסעים וציורים שנדפסו בספרים שונים במהלך המאה ה-16 ניתן ללמד כי מבנה הקבר הורחב ונוספו לו שתי כיפות קטנות לצד הכיפה המרכזית וכן חומה נמוכה בצורת מלבן שהקיפה את המתחם.
בשנים 1621-1622 התיר מושל ירושלים, מחמד פחה, ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים שסביב לקבר, ובפעם הראשונה הפך המקום למבנה סגור וקיבל את צורתו המוכרת, המזכירה קבר של קדוש מוסלמי ("ואלי"). משה פוריית כתב בחיבורו "דרכי ציון" שהתפרסם ב-1650 על שני מועדים, חול המועד פסח ול"ג בעומר בהם נהגו יהודים לפקוד את הקבר: "מרבים לצאת אנשים ונשים, זקנים עם נערים ישמרם צורם, לקבר רחל, ברגל או ברכיבה, ושם מרבים בתפילה, וגם דורשים דרשות, ורוקדים מסביב לקברה, ואוכלים ושותים שם"[18]. נוסע צרפתי תיאר את הקבר ב-1657: "הוא תחת כיפה קטנה, פתוח לכל צדדיו, ונתמך בארבעה עמודים מרובעים. מצבה זאת מוקפת כותל קטן, שלוש רגל גובהו, ויש לה רק מבוא צר שאליו יורדים בארבע מדרגות".[19]
עדויות מהמאה ה-18 ומה-19 מספרות על היהודים הרבים הפוקדים את קבר רחל ועל המיסים וההיטלים השונים ששילמו לשלטונות המוסלמיים ולתושבי האזור תמורת הזכות לבקר באתר[20]. בתקופה זו החלו הבדואים בני שבט התעמרה לקבור את מתיהם סמוך לקבר מתוך אמונה כי הימצאות הנפטר סמוך לקבר של אישיות מקודשת תביא לו ברכה רבה בעולם הבא. רבי דוד דבית הלל, שביקר במקום ב-1824, כתב כי באזור הקבר עצמו קיים בית קברות אך "אין איש דר שם". לעומת זאת, "בהר מנגד יש כפר שתושביו ערבים והם רעים מאוד. זר שבא לבקר בקבר רחל נשדד בידיהם"[21]. על הסכנה המצויה בדרך בין ירושלים לחברון העיד גם ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי. הלוי, שביקר במקום בשליש הראשון של המאה ה-19, תיאר את מבנה הקבר כ"בנין מרובע ועליו גג עגול מהודר. הקבר אשר בתוכו מסוייד סיד לבן, ועליו רבבות אלפי שמות אורחים כתובים בכתב עברי"[22].
במחצית הראשונה של המאה ה-19 חל שינוי מהותי במעמדו של קבר רחל. בשנת 1827 הצליח רבי אברהם בכר אברהם, פקיד "כוללות הספרדים" בירושלים, להשיג מהשלטון העות'מאני הכרה במעמדם ובזכויותיהם של היהודים בקבר רחל. הפירמאן נדרש מאחר שהמוסלמים ערערו על חזקתם של היהודים בקבר רחל ואף התנכלו למבקרים היהודים במקום. בפירמאן נאמר:""פקודתנו לכם: [את העניין הבא] הביא בפנינו, נושא פקודתנו זו, החכם נציג יהודי ירושלים המכובדת ומתורגמנו [והוא] שקבר כבוד רחל, אם אדוננו יוסף... נוהגים הם, [היהודים] מימים קדומים לבקר אותו; ואסור לאיש למנוע אותם או להתנגד להם [מלעשות] זאת.... התברר שבמקום הקדוש הזה, מבקרים הם מזמן קדום, מבלי שימנע זאת איש מהם או ישיג גבולם, ולהם [יש] כפי שהיה מנהגם. ובהתאם לפסק הדין הנכבד, הנני מצווה להוציא את פקודתנו זאת אליכם, כדי שתנהגו בהם בהתאם לה ללא תוספת וללא הפחתה, ללא מניעה וללא התנגדות של אף אחד להם, בכל דרך שהיא"[23].
ב-1839 נערך מסעו השני של משה מונטיפיורי לארץ ישראל, במסגרתו ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. את הביקור תיעדה יהודית מונטיפיורי ביומנה: "באנו אל קברות רחל ונכתוב את שמותינו בתוך אלפי רבבות שמות מזולתנו, ונתפלל שם את תפילתנו את הקבר".[24] רבי אברהם בכר שהתלווה אליהם הפציר במונטיפיורי לשפץ את המבנה המתפורר, וגם יהודית מונטיפיורי, שהייתה חשוכת ילדים, הניעה את בעלה לשפץ את המקום. מונטיפיורי קיבל היתר מ"השער העליון" בקושטא להוסיף חדר נוסף למבנה הקיים. ככל הנראה הגיע מונטיפיורי להסדר על חלוקת זכויות השימוש בחדר החדש בין היהודים למוסלמים. בחדר שנבנה ב-1841 קיימת גומחת תפילה מוסלמית ("מחראב"), ובנוסף שימש החדר לעיתים גם לטהרת המתים המוסלמים שנקברו בבית הקברות הסמוך, אולם החזקה בפועל הייתה בידי היהודים שגם החזיקו במפתחות לחדר[20]. בקיר המערבי מאחורי המצבה בקבר רחל קיימת עד היום כתובת המנציחה את תרומתו של מונטיפיורי. לימים, כאשר נפטרה יהודית מונטיפיורי הוקם על קברה ציון בתבנית קבר רחל. בפסח 1855 הוצבה במקום מנורה מפוארת שנשלחה על ידי הרב נסים,[25] ושנה אחר כך הושלמה כריית באר מים שנעשתה ביוזמת יהודי בומבי[26]. חודשיים לפני פטירתו תרם מונטיפיורי סכום כסף נוסף לשיפוץ ואחזקת קבר רחל. בטקס הלוויה שלו פוזר על קברו עפר מקבר רחל[27].
באותן שנים התפתחו הווי ומנהגים מיוחדים סביב הקבר ודמותה של רחל וקברה הפכו למקור הזדהות חשוב בתודעת אנשי היישוב היהודי בארץ. קבר רחל הפך לאתר מרכזי של עלייה לרגל לאחר הכותל המערבי ורבים, בעיקר נשים, הגיעו להתפלל במקום. האתר היה סגור באמצעות מנעול מיוחד שהתקין המסגר אליהו בסאן על פי הזמנת מונטיפיורי. המפתחות המיוחדים באורך כ-15 ס"מ הופקדו בידי שמשים מיוחדים שהתמנו על ידי רבני ירושלים. בזמן התפילות, כמה מהמוסלמים של בית לחם היו נוהגים להביא למתפללים היהודים מים לשתות, תמורת תשלום.[28] בשנים אלו פקדו את המקום עשרות אלפי מתפללים מארץ ישראל ומארצות אחרות. עדת בני ישראל (הודו) אף הקימו מצבת זיכרון בשמם כאות הוקרה בקבר רחל לקראת סוף המאה ה-19, ונערכו בו עצרות תפילה וכינוסים. דמותה של רחל הפכה גם לסמל ציוני כמייצגת את שיבת העם לארצו. בשנת 1898 במסגרת מסעו בארץ ישראל, ביקר הרצל בקבר רחל, ואף הצטלם על רקע הקבר. לאחר פטירתו של הרצל נערך לזכרו טקס אזכרה בקבר רחל בהשתתפות רבנים ואישי ציבור.
בתקופת המנדט הבריטי 1948-1917עריכה
בתקופת מאורעות תרפ"ט אסר השלטון הבריטי על ביקורי יהודים באתר בגלל המצב הביטחוני. לאחר המאורעות החליט שלמה פריימן שהחזיק במפתחות לקבר רחל לפתוח אותו מדי יום, וזאת בניגוד לנוהג הקודם לפיו היה הקבר נפתח בעיקר בחגים ובחודש אלול. בשנים אלו גברה מאוד כמות המבקרים באתר, מכל גוני הציבור היהודי. שמות המבקרים ואירועים נוספים תועדו ב"יומני קבר רחל" על ידי שלמה פריימן ועל ידי המבקרים עצמם. התחבורה מירושלים לבית לחם התנהלה באמצעות אוטובוסים בבעלות ערבית. בחודשים אלול ותשרי בהם גדלה כמות המבקרים באתר העמידה חברת "המקשר" קו מיוחד שיצא משער יפו. בזכרונותיה כותבת רחל ינאית בן - צבי כי בשנת 1923 בעת שהייתה בהריון עם בנה עלי "וכמעט יום יום הולכת אל קבר רחל" - נודע להם שהחלקה מול הקבר שייכת לעדה הספרדית .אז עלה על דעתה לסדר גינה מול הקבר כדי שעולי הרגל ובמיוחד אמהות וסבתות יוכלו לנפוש בה. לאחר שהיא ובן צבי מצאו שהשטח מתאים, שתפו ברעיון את אנשי גדוד- העבודה שנרתמו בהתלהבות. כמו כן עוד שתי בחורות שעסקו בגינון ו"שעבדו ברגש של יראה כאילו הן מקימות מצבה לרחל אמנו ולכל אמהות ישראל בכל הדורות" שותפה בתוכנית גם הנרייטה סולד שהתלהבה מאד מהרעיון.
לאחר ההכרזה באו"ם על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 פסקה הגעת היהודים לקבר רחל.
תחת שלטון ירדן 1967-1948עריכה
במשך 19 שנות שלטונה של ירדן ביהודה ושומרון נמנעה גישת יהודים למקומות הקדושים בשטחים שהוחזקו על ידי ירדן, וזאת בניגוד להסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן שנחתמו לאחר המלחמה.
הירדנים הלבישו את מצבת הקבר בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן ואפשרו לוואקף להרחיב את שטח בית הקברות שהקיף את קבר רחל משלושה צדדים. בכניסה למתחם הקבר הוצבו שני עמודים אבן מהודרים שעמדו קודם לכן בבית המושל הטורקי בבית לחם ("הסראייה"). בשנים אלו אכלסו הירדנים את סביבת הקבר, בתים רבים נבנו והורחב הכביש מירושלים לחברון העובר לצד הקבר. במסגרת עבודות אלו נעקר גם עץ הזית שעמד לצד קבר רחל. מראה המקום כפי שהיה מוכר עד אז השתנה בצורה ניכרת. המבנה הקטן והבודד הפך חלק מפרברי בית לחם ונבלע בין בתי מגורים, עצים גבוהים ובית קברות גדול.
בראשית שנות ה-50 הגיעו לישראל ידיעות לפיהן קבר רחל חולל על ידי הערבים. הידיעות חוללו סערה ציבורית ועוררו מחדש את התביעה לקיום ההסכם הגישה החופשית למקומות הקדושים. גל נוסף של ידיעות כאלו הגיע בראשית שנות ה-60 וגרר גם הוא גינויים מצד רבנים[29] ואישי ציבור ישראלים[30].
בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-1965 תיאר העיתונאי סלומון ה' סטקול את מצב האתר. בכתבתו סיפר כי נשים מוסלמיות באות למקום כדי לבקש תרופה לעקרותן.
תחת שלטון ישראל
ב-7 ביוני 1967, היום השני של מלחמת ששת הימים נכבשה בית לחם על ידי גדוד 62 של חטיבת ירושלים[31]. שחרור קבר רחל גרם להתרגשות גדולה בציבור הישראלי והמונים נהרו למקום[32][33]. בין הבאים היו גם נשיא המדינה זלמן שזר ורעייתו. באחד מימי חול המועד סוכות דיווח עיתון "הארץ" כי 45,000 איש ביקרו בקבר רחל באותו יום. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת. לאחר דיונים של ממשלת ישראל הוחלט שלא לספח את קבר רחל לשטחה של ירושלים, וקו השיפוט החדש של העיר עבר כחצי ק"מ צפונית למתחם הקבר.
לאחר הסכמי אוסלועריכה
ב-1995, לקראת חתימת הסכם אוסלו ב', התכוונה ממשלת ישראל להעביר את השליטה הביטחונית בקבר רחל לידי הפלסטינים, בדומה להסדר שנחתם לגבי בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ב-1994. כוונות אלו חוללו סערה ציבורית בישראל וגררו התבטאויות קשות כלפי יצחק רבין וממשלתו. במקביל, פנו רבנים ואישי ציבור אל רבין וניסו לשכנעו להשאיר את קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה. אחד האירועים שהשפיעו ביותר על רבין הייתה פגישתו עם חנן פורת ומנחם פרוש, בה על פי העדויות פרץ פרוש בבכי סוער, תוך שהוא צועק על רבין: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". בעקבות הלחץ הציבורי חזרה בה ממשלת ישראל מכוונתה הראשונית ומתחם הקבר נשאר בשליטת ישראל[34].
בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל במהלכן תקפו מאות מתושבי בית לחם את קבר רחל וניסו להתפרץ למתחם. במהומות נפצעו כ-90 פלסטינים ו-2 חיילים.
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הותקפו חיילי צה"ל ששמרו על מתחם הקבר ביריות, בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. במהלך האירועים נהרגו שני חיילי צה"ל מירי צלפים פלסטיניים[35][36]. בעקבות המצב הביטחוני נמנעה גישת יהודים לאתר ובהמשך היא צומצמה לשעות ולימים מסוימים, וזאת תוך תיאום מלא עם הצבא והמשטרה, בניגוד לקיומם עד אז באופן רציף כמעט בכל שעות היממה. קווי אוטובוסים ממוגני ירי הביאו את המבקרים לקבר רחל, ואספו אותם חזרה. למעשה, מלבד כולל קטן, שהוקם במתחם הקבר לאחר הסכמי אוסלו, הנוכחות הישראלית הרציפה היחידה במקום הייתה של חיילי צה"ל. על רקע המהומות בכניסתם מתפללים שלא באישור ולאחר לחצים קשים מקהילת שובו בנים הואצה תוכנית הבנייה השנויה במחלוקת למיגון המקום. במסגרת פרויקט הבנייה הפך קבר רחל למתחם סגור, מעין 'מובלעת' ישראלית בפאתי העיר הפלסטינית בית לחם, שהגישה אליו היא דרך מעבר מיוחד, הנקרא 'מעבר רחל', והתנועה אליו הייתה בכלי רכב ממוגנים בלבד. מבנה הקבר עצמו נבלע בתוך ביצור רב ממדים שנבנה על ידי צה"ל מוקף בחומה בגובה של כשמונה מטרים, וכיום לא ניתן כמעט להבחין במראהו המקורי. כביש הגישה לבית לחם לא עבור ליד קבר רחל והוא עקוף את האזור "המסופח" מצפון ומשתלב בהמשך עם כביש הגישה הקיים לבית לחם. התוכנית למיגון המתחם אושרה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון במסגרת מתווה "עוטף ירושלים", באוגוסט 2002[37]. בחודש פברואר 2003, הוצא צו המורה על תפיסתה של רצועת קרקע באזור בית לחם, לשם סלילת הכביש העוקף והקמת החומות למיגון הכביש[38]. הצו הפקיע שטחים רבים באזורי בית לחם ובית ג'אלה. עקב הצו הגישו עיריות בית לחם ובית ג'אלה עתירה לבג"ץ, בה טענו, כי צה"ל לא שקל אלטרנטיבות אחרות ראויות למציאת פתרון למתפללים היהודים מבלי לפגוע בתושבים הערבים. בג"ץ דחה את העתירה בפברואר 2005 ועבודות המיגון הושלמו[39][40]. בנובמבר 2005, הוציא בג"ץ צו ביניים המונע התחלת עבודות להכשרת שטח לחניון, בעקבות עתירה של שני בעלי קרקע באזור הקבר שמהם הופקעה הקרקע[41]. לאחר ששטח החניון המתוכנן הוסט לחלקו המערבי של המתחם, בוטל צו ההפקעה והעתירה נדחתה[42]. בעת עבודות המיגון נקנה בניין, ברחוב הראשי בבית לחם סמוך לקבר, מתושב מקומי[43]. הבניין, הידוע בשם "בית המכולות", נמצא בבעלות עמותת "בני רחל" וסופח למתחם[44].
בעקבות בניית גדר ההפרדה סביב מתחם הקבר, גדל באופן משמעותי הביטחון במקום, ומתחילת חודש אלול תשס"ח (ספטמבר 2008) הותרה כניסת כלי רכב רגילים למתחם, הוקם עירוב המחבר בין המקום לירושלים ובראש השנה התאפשרה כניסת הולכי רגל למקום[45]. בנוסף הוסר הצורך בביצור רב הממדים שנבנה על ידי צה"ל, ונעשית עבודות שטח כדי להחזיר למבנה את מראהו המקורי. כיום ישנה נוכחות קבועה של מתפללים, לומדים ומבקרים לאורך רוב שעות היממה.
סמוך למתחם הקבר פועלת ישיבת בני רחל בראשות הרב אליהו אלקסלסי המשתייכת לזרם הציונות הדתית, ומספר משפחות ישראליות מתגוררות סמוך אליה. כמו כן, פועלים במקום מספר כוללים, בהם שלוחת ישיבת מרכז הרב.
בפברואר 2010, הודיע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כי קבר רחל יוכנס לתוך רשימת אתרי המורשת הלאומיים[46]. בתגובה הצהיר הוועד המנהל של אונסק"ו, כי המבנה שוכן בשטחים פלסטיניים, וכי כל פעולה של ישראל בשטח תהווה הפרת החוק הבינלאומי והאמנות הרלוונטיות[47].
בהצהרה מ-7 בספטמבר 2018, אונסקו קבעה שקבר רחל הוא "מסגד בילאל אבן רבאח", ושהוא בעל חשיבות דתית ביהדות, בנצרות ובאסלאם. על בסיס זה, אונסקו דרש להחזיר את המבנה לצורתו הנושנה (הסרת המבנים המגנים על יהודים מפני פורעים פלסטינים), ולאפשר גישה למתפללים פלסטינים.[48]
