בעיר חברון המחולקת בין הרשות הפלסטינית לישראל קיימים מספר קברים בינהם מערת המכפלה מקום אבות היהדות
בעיר חברון קבורים אבותינו הקדושים אבות האומה במערת המכפלה וכן קברי ישי ורות העיר הינה אחת מחמשת הערים הקדושות בישראל יצאנו לבדוק בעקבות קברי הצדיקים אשר בחברון
מערת המכפלה (מכונה בערבית: الحرم الإبراهيمي, תעתיק: אלחרם אלאבראהימי, תרגום: המקום הקדוש של אברהם) היא מבנה במזרח העיר חברון. על פי המסורת היהודית והכתובים, המערה היא מקום קבורתם של אדם וחווה, אבות האומה אברהם, יצחק, יעקב ואמהות האומה שרה, רבקה ולאה (רחל נקברה בקבר רחל בבית לחם). היא מהמקומות המקודשים ביותר ליהדות וגם לאסלאם.
הבניין שמעל מערת המכפלה הוא אחד המונומנטים הנאים ביותר שהשתמרו מתקופת בית המקדש השני. יש הסוברים שהבניין נבנה על ידי המלך הורדוס, מכיוון שהסגנון האדריכלי שלו דומה לסגנון הבנייה ההרודיאני. מנגד יש הסוברים שבימיו של הורדוס כבר עמד הבניין על תלו, ונבנה קודם לכן על ידי האדומים[1]. או לדעת אחרים מאוחר יותר בימי אדריינוס[2].
הנוסע אנטונינוס מפלקנטיה (570-560), שביקר במתחם בימי השלטון הביזנטי, מספר שבנויה שם בזיליקה "בת ארבע שדרות עמודים... מהצד האחד נכנסים הנוצרים ומהצד האחר - היהודים, המקטירים הרבה לבונה... וכך מתאסף המון לאין מספר מכל הארץ של היהודים".[3] בימי השלטון המוסלמי הפכה הבזיליקה למסגד המכונה "מסגד אברהם".
מתוך חיבור לטיני שנכתב בחברון ככל הנראה בסוף המאה ה-10, מתברר כי לאחר הכיבוש הערבי בשנת 638 הייתה בחברון קהילה יהודית קטנה שבנתה בית כנסת ליד המערה. בית הכנסת הזה נזכר גם בעדותו של בנימין מטודלה. מתוך מקור יהודי מתקופת שלטון הפאטימים, מתברר כי הקהילה היהודית בחברון החליטה להרוס אותו ולבנות אותו מחדש.[4]
למן התקופה הממלוכית נאסר על יהודים להיכנס למתחם, והותר להם להגיע רק עד המדרגה השביעית סמוך לשער הדרום-מזרחי. לאחר כיבוש המערה במלחמת ששת הימים יכלו יהודים לשוב ולהתפלל במערת המכפלה לאחר יותר מ-700 שנה שהכניסה למערת המכפלה הייתה אסורה עליהם.
ארכאולוגים שחקרו את המקום הצביעו על הזיקה האדריכלית המובהקת בין המבנה של מערת המכפלה למתחם הר הבית. מבנה נוסף מאותו טיפוס הוא זה שבאלוני ממרא מצפון לחברון. בשלושתם בולטים מאפיינים אדריכליים כגון שימוש באבני ענק, סיתות שוליים, אומנות אחוזות ועוד. לאחרונה הציע הארכאולוג ד"ר יובל ברוך כי המבנה נוסד על ידי הורדוס כמתחם אדומי (של האוכלוסייה האדומית המגוירת), לצד בנייתו של הר הבית בירושלים.
במסכת סוטה בתלמוד הבבלי כפרשנות לפסוק ויבוא עד חברון בספר במדבר, מסופר על כלב בן יפונה שפירש מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות.
ב-10 באוקטובר 1968, הפקיעה ישראל מידי הקאדי של חברון את החזקה שלו על מערת המכפלה[15]. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים נזרקו רימונים על יהודים ששהו בסמוך ל"מדרגה השביעית" ובעקבות כך, ב-1969 הורה אלוף פיקוד מרכז דאז רחבעם זאבי להרוס את המדרגות שסימלו את ההשפלה באיסור כניסת יהודים למערת המכפלה במשך מאות שנים.
גם השלטון הישראלי שאף בתחילה להשאיר על כנו את המקום כמסגד והתיר ליהודים להתפלל במקום רק שעתיים בבוקר ושעה אחת בלבד אחה"צ, כן הייתה אסורה הכניסה על יהודים לאולם יצחק. רק לאחר שנים אחדות בעקבות פעילויות ומאבקים של יחידים דוגמת פרופ' בן ציון טבגר התעוררה תסיסה ציבורית שאפשרה ליהודים תפילה בכל שעות היום בדומה למוסלמים.
בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994) אירע במערה טבח, שבו הרג ד"ר ברוך גולדשטיין 29 מוסלמים שהתפללו במקום. לאחר המקרה נסגרה המערה לכניסת יהודים לזמן מה, ומאז חולק המתחם בין המתפללים היהודים לאלו המוסלמים. האולם המרכזי, אולם יצחק ורבקה, פתוח למתפללים מוסלמים בלבד רוב ימות השנה.
מאז המקרה במערת המכפלה, ברוב ימות השנה, מתחם המערה מחולק לשני אזורים ליהודים ולמוסלמים. אולם יצחק ורבקה, אשר בו מסגד, והוא החלל המרכזי במערת המכפלה, משמש לתפילת מוסלמים, ואילו החצר וכן החדר שבו ציון קבר יעקב משמשים את המתפללים היהודים. הפרדה זו תקפה לכל ימות השנה פרט ל-20 ימים בשנה: 10 ימים המכונים "חריג יהודי", בהם נפתחת כל המערה בפני יהודים בלבד, ו-10 ימים אחרים, המכונים "חריג מוסלמי", בהם המערה פתוחה למתפללים מוסלמים בלבד. הימים בהם כל המערה פתוחה לתפילת יהודים (כולל "אולם יצחק ורבקה") הם ראש השנה, יום אחד בעשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ימים ספורים בחול המועד סוכות, שבת פרשת חיי שרה, ימים ספורים בחול המועד פסח, ערב ראש חודש אלול. בימים אלו יהודים רבים גודשים את המקום, בתשרי תשע"ג נפתח לראשונה אולם יצחק ורבקה ליהודים בלבד להקפות שניות במוצאי שמחת תורה. הימים בה המערה פתוחה למוסלמים בלבד כוללים את החגים המוסלמים העיקריים: יום הולדת הנביא מוחמד, לילת אל-מעראג', ימי שישי של הרמדאן, לילת אל-קדר, עיד אל-פיטר, חג הקורבן וראש השנה ההג'רית.
בשנת 2013 התלכדו מועדי לילת אל-קדר וראש חודש אלול, והמנהל האזרחי הורה לפתוח את האתר ליהודים בלבד.
בפברואר 2010, הודיע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כי מערת המכפלה תוכנס לתוך רשימת אתרי המורשת הלאומיים.
ב-7 ביולי 2017 החליטה אונסק"ו כי העיר העתיקה של חברון ומערת המכפלה בפרט הן אתר מורשת עולמי.
על יד מערת המכפלה נמצא קברו של עתניאל בן קנז
לדברי אנשי היישוב היהודי בחברון, מתחם הקבר נקנה על ידי יהודים במאה ה-19[2], בספר "קהילת חברון" מתואר "בל"ג בעומר אחרי הצהרים היו יוצאים לטייל בשדות והולכים לקברו של עתניאל בן קנז..."[3]. הקבר נעזב לאחר מאורעות תרפ"ט כשהיהודים עזבו את חברון. לאחר מלחמת ששת הימים עבר האזור לשליטת ישראל, שאפשרה כניסה חופשית הן לישראלים והן לפלסטינים. בהסכם חברון נמסר האזור לשליטת הרשות הפלסטינית, שמנעה כניסת אזרחים ישראלים לקבר. מאז מבצע חומת מגן צה"ל שולט למעשה בשטח, ומתאפשרת כניסת יהודים וישראלים מספר פעמים בשנה, באבטחת צה"ל, בין השאר בתשעה באב וחול המועד של סוכות ופסח.
בנוסף לכך קבור על יד מערת המכפלה אבנר בן נר
אבנר בן נר היה שר צבאו של המלך שאול. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו
קבר אבנר בן נר פתוח בכל יום חמישי מ22:00 ועד 03:00 לפנות בוקר ביום שישי נוסף לכך הקבר פתוח באופן מלא בימים שבהם כל המערה פתוחה לציבור הרחב, 10 ימים בשנה שהם: ראש השנה, יום אחד בעשרת ימי תשובה, יום הכפורים, יומיים בחול המועד סוכות, שבת "חיי שרה", יומיים בחול המועד פסח, ובערב ראש חודש אלול (הילולת האבות).
בנוסף במרחק של כמה דקות נסיעה קבורים אבותיו של דוד המלך ישי ורות
לאחר מלחמת ששת הימים עבר האתר גילגולים שונים. המקום היה שרוי בהזנחה עד לאמצע שנות השבעים, אז נוקה ביוזמתו של פרופ' בן ציון טבגר, והחסימה בשער הכניסה אליו נפתחה. לאחר מכן נתפס המקום בידי פלסטינים, ועד אמצע שנות ה-90 שימש כמסגד[11]. בעקבות תקרית של פיצוץ רימון יד בתקופה שלאחר הטבח במערת המכפלה, הוקמה במקום נקודת שמירה של צה"ל שתפקידה להגן על המתחם ולמנוע חדירות מהשטח הפלסטיני לשכונה היהודית הסמוכה אדמות ישי, ומאז נמנעה כניסת פלסטינים למקום. עם חידוש היישוב היהודי בחברון הוקם בחלק מהמתחם בית כנסת המשמש את התושבים והמבקרים בקבר. במקום קיים גם כולל אברכים פעיל.
יהודי חברון והסביבה נוהגים לפקוד את הקבר בחג השבועות, שבו קוראים את מגילת רות.
על יד קבר ישי ורות נמצא בית העלמין
בית העלמין היהודי העתיק בחברון הוא בית עלמין יהודי פעיל מהעתיקים בארץ ישראל, השוכן בשכונת אדמות ישי שבתל רומיידה בחברון
כמקובל בשיטות קבורה עתיקות, המצבות העתיקות בחברון הצטיינו בכך שהיו פשוטות. הן היו עשויות לוחות אבן גדולים ובלתי מסותתים ולרוב בלי כתובת. המסורת המקומית השיבה בעניין זה "האיך נוכל אנו לחרוט כתבות על מצבותינו, בשעה שקברות האבות אין עליהם כל כתובת?"[7]. יש שמניחים כי זוהי הצורה הראשונית והמקורית של המצבה היהודית[8]. יוצאת מן הכלל היא מצבתו של ה"ראשית חכמה" אשר בשנים האחרונות לפני פרעות תרפ"ט נבנתה כמצבה גבוהה וגדולה. מצבה זו חרבה בתקופת השלטון הירדני.
בצדו המערבי של בית העלמין נמצאת חלקת הרבנים הספרדים הישנה, חלקת ספרי התורה, שטח פנוי מקברים, חלקת "קדושי מאורעות תרפ"ט", והחלקה המערבית ביותר היא "חלקת הספרדים המאוחרת".
חלקת הרבנים מהווה כשליש משטח בית הקברות ונקראת על שם חיבורו של רבי אליהו די וידאש הקבור בה. ישנה סברה הטוענת כי בחלקה זו קיימת שכבת קברים עתיקה מתחת לשכבה הנוכחית. בחלקת הרבנים קבורים, בין השאר:
- רבי אליהו די וידאש- התמנה לרבה של חברון בשנת 1566 נפטר בשנת 1587.
- רבי אברהם אזולאי -נולד בפאס, מרוקו הגיע לחברון בשנת 1600 ונפטר בשנת 1644.
- הרב שלמה עדני- חיבר את הפירוש "מלאכת שלמה" בחברון. נולד בשנת 1567 היה לרבה של חברון בשנת 1624 נפטר בשנת 1630.
- הרב אליהו מני (הרא"ם) - 1818–1889.
- הרב יהודה ביבאס - נולד בגיברלטר בשנת 1777. הגיע לחברון בשנת 1852 ונפטר כעבור חודשים אחדים.
- רבי משה בן רבי אברהם פרירה - עלה לארץ ישראל בשנת 1851 התקבל כרבה של חברון בשנת 1853 ונפטר בשנת 1865.
- רבי חיים רחמים יוסף פרנקו - החרי"ף - נולד ברודוס בשנת 1835, הגיע לחברון בשנת 1878 ונפטר בשנת 1901.
- רבי חיים חזקיהו מדיני נולד בירושלים - בשנת 1833, עבר לחברון בשנת 1891 והתמנה לרבה של חברון, נפטר בשנת 1905.
- רבי אליהו מני - נולד בבגדד בשנת 1850, רבה של חברון משנת 1905 נפטר 1924
- .בחלקת ספרי התורה טמונים שמונה ספרי תורה ותשמישי קדושה שחוללו על ידי ערבים במערת המכפלה בערב יום הכיפורים ה'תשל"ו בנוסף קיים במקום קבר אחים אשר נרצחו בפרעות תרפ"ט
- בחלקה זו נמצאים קברי אחים של 59 מתוך 67 נרצחי פרעות תרפ"ט שנקברו במקום בלילה שבין י"ט לכ' אב ה'תרפ"ט. הבריטים הורו ליהודים לערוך לחללי הטבח הלוויה מזורזת, עוד באותו לילה, כשמניין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר קדיש. מפאת הזמן הקצר לעומת ריבוי המתים, שינו ממנהגם לקבור בעומק של 120 ס"מ מתחת לפני הקרקע. המתים נקברו בתעלות בעומק חצי מטר בלבד (כלומר כ-25 ס"מ קרקע בלבד כיסו את הקברים מלבד מקום הגוויות). על פי עדויות של נוכחים נחפרו חמש תעלות ובתוכן הונחו הגוויות, כאשר שורת אבנים מפרידה בין תעלה לתעלה. הגויות כוסו בלוחות עץ או דלתות עץ שנעקרו מבתים לצורך זה ועל גבי הלוחות שכבת העפר[9]. קבר נוסף נכרה לחלקי האיברים הקטועים, לעפר, לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו מבתי היהודים. כעבור שנה נבנו חמש מצבות בטון על גבי כל שורת קברים וכן נבנתה גדר גבוהה שהקיפה את הקברים. בניגוד למקובל בשאר החלקות, נקבעו בחלקה זו לוחות אבן שעל מצבותיהן הופיע כיתוב. בשנים בהם לא הייתה קהילה יהודית בחברון שדדו ערבים את מוטות הברזל של חומת החלקה וחיללו את הקברים עצמם[10].לאחר חידוש הקבורה בשנת ה'תשל"ה נעשו ניסיונות נוספים לקבוע את המיקום המדויק של הקברים תוך שימוש בתצלומים של הקברות, תצלומים אויר סטריאוסקופים שעשו הבריטים בשנת 1945 וכן על פי סימון הקברות על גבי מפת ערים מנדטורית. בעזרת אלו סומן בשנת ה'תשל"ו שטח שסברו כי הוא מקום הקבורה והחלה חשיפה לעומק של הקברים. החפירות הביאו את החוקרים לגילוי לוחות עץ שנרקבו בעומק של 80 ס"מ, חפירות נוספות שנעשו הצביעו על קריסת הלוחות בין שורות האבנים שהפרידו בין נפטר לנפטר וכן סומנו בדייקנות כל מקומות הקבורה. יום הזיכרון לפרעות תרפ"ט שלאחר הזיהוי היה מרובה במשתתפים שבאו לחזות בגילוי מחדש של האתר. זקני חברון שנכחו בלוויה אישרו את זיהוי המקום והוצבו מחדש המצבות ששוחזרו על ידי פרופסור בן ציון טבגר[11].
- החלקה האשכנזית נמצאה אחר שחרור חברון במלחמת ששת הימים כמשמשת למטע תאנים וענבים. בעל הכרם הזמין את המבקרים הרבים שפקדו את חברון לטעום מן הפירות ולשאלת גורלם של הקברים השיב כי אכן היו במקום מצבות אך הוא גרף עפר רב וכיסה אותן ורק לאחר מכן שתל את כרמו. כיום נמצא בחלקה זו רק אוהל הרבנית מנוחה רחל סלונים. שיקום ובנייה מחדש של הקבר בוצע בשנת תשנ"ח על ידי הרב יוסף יצחק גוטניק ורעייתו ממלבורן, אוסטרליה.
